הקדמה
הפוסט הזה הולך להיות ארוך מהרגיל.
וזה לא שאני נהנה למרוח פוסטים…
אלא שבמקרה של הטיול הזה, שכנראה היה הכי אינטנסיבי בחיים שלי – היו חוויות כנראה לשנתיים…
כתוצאה מזה – הפוסט יחולק ל-4 חלקים, שכל אחד מהם יעסוק בהיבט אחר של הטיול.
תהנו!
לעמוד בציפיות
טוב, אז אחרי שטסתי להרבה יעדים באירופה במחירים מצחיקים, ובטח אחרי שסגרו את עובדה, הייתי צריך לחפש יעד חדש ומאתגר…
במהלך השנתיים האחרונות, ובייחוד בשנה האחרונה, הטיסות הזולות לאירופה כבר הפכו למען האמת להיות די ’שגרתיות’.
כתוצאה מכך, הייתי צריך אתגר חדש – בדמות טיסה ליעד מעט יותר רחוק.
אז נכון, האינאן פתחו את הקו לשנז’ן (העיר הסינית הסמוכה להונג קונג) – אבל שם כבר הייתי (ואם עוד לא קראתם – אז הנה).
ואחרי שפספסתי את טורונטו ב-212 דולר הלוך חזור עם וואו-אייר (שפשטו את הרגל – כנראה שבין השאר בגלל המחירים האלה).
אז הייתי צריך קצת יותר להתעלות על עצמי עם יעד חדש ומאתגר במחיר מצחיק.
התיישבתי לי על הלפטופ והתחלתי לחפש…
התוצאה לא איחרה לבוא:
דלהי, במחיר לא ממש נתפס של 299 דולר, עם החברה האוקראינית.
הטיסה היתה עם קונקשן של כשעתיים וחצי בקייב – די והותר בשביל לחלץ רגליים ולהנות מהשעות האחרונות של השפיות לפני הנחיתה בדלהי.
מאחר ועבדכם הנאמן לא רק מטייל, אלא גם צריך לעבוד פה ושם למחייתו – החלטתי על 'גיחה' של 9 ימים בלבד – זמן קצר יחסית, אבל עדיין כזה שיאפשר לי לקבל טעימה מהודו.
אז הזמנתי מיד את הכרטיסים והודעתי לאחי שנוסעים להודו…
גיבושון להודו
מיותר לציין בשלב הזה, שאיני חובב גדול של הודו – בלשון המעטה.
תמיד נרתעתי מהשמועות על הלכלוך, הריח, העוני – ולא הבנתי מה אי פעם יהיה לי לחפש בארץ הזו.
והכינו אותי שבדלהי יש נחיתה קשה, אבל ממש – כמו פטיש 20 קילו ישר בפנים.
ועד השנה האחרונה, שאייר אינדיה התחילה לטוס לישראל – הטיסה להודו היתה בעלת תג מחיר מאוד גבוה – שבכלל נטרל כל סיכוי שאי פעם אבקר בתת היבשת.
אבל מאז התחרות על הקו הזה נפתחה, וכאמור – כנראה שאין שום דבר שטיסה ב-299 דולר לא יכולה לפתור…
בנוסף – קרה בחיי עוד אירוע חשוב מאין כמוהו:
בסוף אוקטובר וויזאייר פתחו קו חדש מעובדה ללונדון. וכמובן שעבדכם הנאמן היה על הטיסה הראשונה ובמחיר מגוחך.
במהלך הטיול הזה, שאגב נכנס לפנתיאון הטיולים – גיליתי את היופי של המסעדות בלונדון – בייחוד ההודיות.
בנקודה הזו החלטתי להיפתח לרעיון של לטוס להודו ולהנות קצת מהאוכל הזה.
אגב, לקראת הנסיעה להודו ארגנתי לאחי ולי עוד נסיעה ללונדון (עם תקציב מדוד של 1000 ש”ח ) – רק בשביל לעשות הכנה לטיול להודו מבחינת המסעדות…
ואפילו זה לא היה קרוב לכמה ש”נהניתי” בהודו (ספוילר: זה נגמר עם חיוך. כשהגעתי לאסלה. פעם אחר פעם…)
תכנון המסלול
לאחר שכבר ראיתי כמה וכמה סרטונים על הודו, ובהיותו של סחבק מחובבי הנוף, הבנתי מהר מאוד שהחלק שבאמת מעניין אותי בהודו הוא צפון המדינה – ההימלאיה.
ובאיזור הזה ישנה עיר אחת המתבלטת מעל כל האחרות – מנאלי (Manali).
או יותר נכון – העיירה “ושישט” (Vashisht) הנמצאת מול מנאלי – וצופה לנופים באמת מדהימים.
הבעיה היא, שבשביל להגיע למנאלי מדלהי צריך לקחת אוטובוס לילה של כ-15 שעות.
“בקטנה – אין בעייה” אמרתי – ומיד נכנסתי לאינטרנט להזמין כרטיסים.
מאחר ואחי הוא “בוגר הודו” ותיק, הוא כבר מכיר את רוח הדברים במדינה הזו, ומיד איפס אותי – שאוטובוס מזמינים רק מדלהי עצמה.
בהתחלה לא הבנתי על מה הוא מדבר, אבל כל מי שהיה בתת היבשת מבין ש”להודו חוקים משלה”, ותכנון הוא לא ממש חלק מהם…
ואם עדיין לא הבנתם – אנסה להמחיש את זה בשפה של מתכנתים:
הודו + תכנון = שגיאה בקוד…
הדבר האחרון שצריך לדאוג לו לפני נסיעה להודו הוא נושא הויזה.
ודווקא כאן התהליך התברר כפשוט בצורה יוצאת דופן – לאחר שבשנים האחרונות התחילו אפשרות להוציא ויזה להודו באינטרנט.
ממלאים טופס (לא קצר, אבל יחסית פשוט למילוי), מעלים צילום של הדרכון ותמונת פספורט – ומשלמים 80 דולר.
כן – ה-80 דולר גרמו גם לי לפריחה קלה, אבל אז הבנתי שהיא תקפה לשנה שלמה ולכניסות מרובות וקצת נרגעתי.
את הויזה קיבלתי במייל כבר לאחר 12 שעות.
הדפסתי אותה, וזהו – הכל מוכן לנסיעה!
ועד כאן החלק הראשון של "המסע"…
בפרק הבא – עצירה לא מתוכננת, העונה לשם המתבקש:
