הקדמה:
במהלך החיים יש לפעמים רגעים מכוננים; כאלה, שמחלקים את החיים ללפני ואחרי, לצאת מחושך לאור ושלל מיני מטאפורות שונות ומשונות.
ולמי מכם שקרא את השורה הראשונה וחשב לרגע שעבדכם הנאמן חזר בתשובה – אז הסירו דאגה מלבכם – זה בלוג של טיסות זולות, לא של שניים אוחזין…
ובכן, אז מאז ומתמיד היה משהו שמטריד את מנוחתי בהיבט של טיסות – דילמה שלא נותנת לי מנוח:
מה יותר כדאי:
לטוס כמו מלך במחלקת עסקים, או באותו המחיר כמו סגפן/חסכן (שלא לומר קמצן), אבל הרבה יותר פעמים?
השאלה הזו מזכירה לי קטע קלאסי מרחוב סומסום, של מהו ההבדל בין "כאן" (לואו קוסט) ל"שם" (ביזנס), ואם אתם לא זוכרים – אז הנה:
זו אכן דילמה קשה, שעד היום תפסה את הכיוון השני – למצוא את המחיר הכי הזוי שרק אפשר לחלום עליו.
ואחרי הרבה שנים, שבהן כל מה שעשיתי הוא לטוס במחירי בדיחה של סרג'יו קונסטנצה, ואין – לפעמים זה היה כל כל הזוי שאפילו אני התקשיתי להאמין – פתאום משהו הרגיש לי אחרת.
משהו כבר לא עבד יותר.
ה"משהו" הזה היה אירופה.
כי אחרי משהו כמו שנתיים של טיסות בלי סוף במחירי יסודות של בניין (הרבה מתחת לרצפה…) הרגשתי שדי מיציתי את העניין של טיסות קצרות במחיר דו ספרתי (בשקלים כמובן, מה חשבתם??)
בשלב הזה, הרגשתי צורך עז לקחת את האתגר למציאת טיסות זולות לשלב הבא.
אז הלכתי על יעדים רחוקים יותר:
את הודו סגרתי ב-299 דולר (ניו דלהי עם האוקראינים), אבל זה נגמר בשבוע שלם של חוויה קולינרית מהסוג הרע.
ואחרי זה את הונג קונג עם קתאי פסיפיק ב-670 דולר (זה נחשב למבצע אצלם – בכל זאת, החברה דורגה מס' 3 בעולם).
אבל גם שניהם – עדיין לא הביאו את הטיסות הזולות לרמה שחיפשתי.
ואז זה קרה – נקודת השבר.
בדרך ללונדון עוברים בבנגקוק
בשלב הזה חבר טוב העלה את הרעיון לטוס ללונדון.
היתה רק בעיה אחת:
אחרי שסגרו את עובדה, סגרו גם את הטיסות של וויזאייר ללונדון במחירי הזיה (שאפשרו לי לבקר בלונדון ב-1000 ש"ח כולל הכל).
המשמעות: טיסה יקרה ללונדון, ושהייה יקרה שם.
ומה עושים כשיש טיסה יקרה? מחפשים חלופה – כמובן.
מהר מאוד עלה יעד חלופי:
תאילנד!
כי עם השקלול של טיסה זולה ושהייה זולה, מקבלים עלויות דומות ללונדון.
ומאחר והקיץ בדיוק עמד להסתיים, והמחירים נפלו, זה בדיוק היה הזמן לצוד טיסה ברגע האחרון של אלעל.
אז באמת, בלי להתאמץ יותר מדי, מצאתי טיסה במחיר מגוחך של 478 דולר – הכי זול שהשגתי אי פעם (ובינתיים נתקלתי במחיר עוד יותר שערורייתי של 377 דולר איתם, כנראה בגלל שזה "נפל" על הבחירות).
רק לשם השוואה: ב-2011 טסתי איתם בפסח במשהו כמו 1400 דולר, וב-2016 השגתי דיל עם נקודות ב-570 דולר.
אבל המחיר הזול הזה היה רק ההתחלה.
כי מיד לאחר סגירת הכרטיס – עלתה האופציה להגיש הצעה לשדרוג לביזנס…
לשדרג או לא לשדרג? זו השאלה!
אלעל מאפשרת להציע הצעה לשדרוג לביזנס מיד לאחר הכרטוס.
זה נכון כנראה לכל סוג כרטיס – כולל שאלה שהוזמנו בעצמם ברגע האחרון (ובתנאי שמגישים את ההצעה לשדרוג עד 72 שעות לפני הטיסה).
אז איפה הדילמה?
ובכן, המחיר המינימלי להצעה עמד על 500 דולר לכיוון, וזה לא מעט כסף – יותר ממה שעלה הכרטיס הרגיל…
אז מה עדיף: מיטה שטוחה או 500 דולר שנשארים בכיס לעוד טיסה?
אבל, וזה חתיכת אבל – כאן נכנס לתמונה הנתון המכריע:
בטיסה הספציפית שהזמנתי מדובר בג'מבו – בואינג 747!
ולמה זה נתון כ"כ חשוב?
משתי סיבות:
הסיבה הראשונה היא נוסטלגיה – כי הג'מבו הופך בשנים האחרונות להיסטוריה ומסיים את תפקידו באלעל (כמו בהרבה חברות אחרות).
ואין על איזו "טיסת פרידה" מהמטוס המיתולוגי.
אבל גם זה לא מתקרב לסיבה השניה…
ובכן, מחלקת עסקים בפני עצמה זה משהו אחד.
אבל בג'מבו יש משהו שאין (כמעט) באף מטוס אחר:
סיפון עליון!
ומחלקת העסקים בסיפון העליון זה כבר Game Changer:
20 מושבים בלבד – כמו "מטוס פרטי משלכם".
אז זהו – הפור נפל.
אבל עדיין נשארה בעיה : איך מוודאים שההצעה אכן תתקבל?
איך אנליסט משנה את הסטטיסטיקה לטובתו
אז בשביל לוודא שתהיו בין המעטים הפריווילגיים, העילאיים, המתנשאים, מורמים מעם ושאר דימויים פלצניים – צריך לתמרן בין כמה פיסות מידע ומסלולים אפשריים של אלעל.
הדבר הראשון והחשוב ביותר הוא לבחור לטוס בעונה "מתה" – אחרי הקיץ/חגים – שבהם, מטבע הדברים, רוב עם ישראל כבר שקוע בעבודה או בלימודים.
תחילת ספטמבר היא בדיוק זמן כזה – ולשם כיוונתי.
איתות שני עלה, כשבמסך ניהול ההזמנה, בעת בחירת המושב – הופיעו גם מושבים במחלקת עסקים במפלס התחתון, ואפשר היה לשדרג את ההושבה אליהם בעלות של 500 דולר.
חשוב לשים לב, שמדובר רק בהושבה – ולא בשירות מלא של מחלקת עסקים (ורובנו כנראה לא ממש נשים לב להבדל…)
בסיפון התחתון 27 מקומות במחלקת העסקים, ומתוכם כשבוע לפני הטיסה היו תפוסים רק 9!!!
המשמעות: הביזנס יחסית ריק.
אבל הדבר הכי בעייתי שם היה אחר:
זה לא הסיפון העליון!
בשלב הזה התקשרתי לשירות הלקוחות של אלעל, בשביל לברר מה קורה עם הסיפון העליון.
הם אמרו, שבשביל לבחור בסיפון העליון צריך ללכת על המסלול של השדרוג.
וכמובן, שבשביל שלא יקרה מצב שאני זוכה במכרז, אבל הסיפון העליון מלא – וידאתי איתם שיש מקומות פנויים גם בסיפון העליון. היו 9 כאלה מתוך 20.
ומאחר ואם כבר יושבים בביזנס אז שיהיה ליד חלון – אמורים להיות 4 כאלה פנויים;
הרי לא סביר שיש 4 אנשי עסקים שיחליטו מהרגע להרגע שהם צריכים לסגור עסקה חשובה דווקא בבנגקוק, ואז לבחור דווקא בסיפון העליון, ודווקא במושב חלון.
בקיצור – הסיכויים לטובתי – ובענק!
כל מה שנותר היה לי לעשות בשלב הזה, הוא לשבת בשקט, לחכך ידיים בהנאה, לחכות למייל האישור – ואז מיד 'לעקוץ' את מושב החלון המיוחל.
המייל אכן הגיע יום לפני הטיסה, והמושב המיוחל נעקץ.
את שאגות השמחה שלי היה אפשר לשמוע עד בנגקוק…
לסיכום העקיצה:
בפחות מ-1,500 דולר, סידרתי לעצמי טיסה מהחלומות – מה שעולה בצורה הרשמית באלעל לא פחות מ-3,400 דולר!!! לא רע בשביל חובב טיסות לואו קוסט שמתלהב מגיחה לאירופה בשנקל…
רגע, ואיך היה בביזנס?
אה, חשבתי שזה לא מעניין אתכם…
ובכן – כאן אני חוזר לרגע המכונן מתחילת הפוסט.
כשטסים בביזנס, והכוונה היא לא לאירופה, אלא לטיסות ארוכות – הדבר הראשון שמיד "מכה בכם" הוא היחס השונה, שגורם לכם להרגיש שזהו – אתם כבר במקום אחר.
מאוד מזכיר את סצינת השיא בסרט מטריקס – שבו ניו מבין שהוא "האחד" ומחליט שלא מתאים לו שהחוקים לרעתו.
זה מתחיל בתור נפרד לבידוק – או יותר נכון – להיעדר התור. פשוט עומד שם בודק ומחכה לכם.
זה ממשיך בדלפקי צ'קאין ייעודיים, ששוב – מחכים רק לכם, וממשיך במסלול ייעודי לבידוק כבודת היד.
אני חושב שלא עברו 3 דקות וכבר הייתי אחרי הכל – בדיוטי פרי.
אבל כאן זה רק מתחיל.
כי דיוטי פרי זה "לפשוטי העם", אתם יודעים – לכאלה שטסים בלואו קוסט…
מי שטס בביזנס לא עובר שם, אלא נכנס ישר לטרקלין "המלך דוד" היוקרתי.
ומאחר וטסתי עם חבר (שאגב – טס עם החברה הטורקית כי לא רצה לטוס עם אלעל) – הכנסתי גם אותו לטרקלין.
אתם יכולים רק לתאר לעצמכם מה הוא הרגיש כשהבין את "החוויה החוץ גופית" שאני הולך לעבור בביזנס.
כבר בטרקלין הוא הגדיר את החוויה של הביזנס במילים הכי מדויקות שאפשר:
"יקום מקביל".
לאחר כשעה בטרקלין, שכללה לאכול קצת, ועוד קצת, ועוד קצת לקינוח, וגם ללגום קצת וויסקי – הגיעה השעה לעלות לטיסה.
העלייה למטוס (תרתי משמע)
אם צריך לבחור דבר אחד בכל החוויה של הביזנס שמתמצת את הכל – זה בודאות הרגע שאתם נכנסים למטוס;
כאן, במקום לפנות ימינה למחלקת התיירים – אבלים וחפויי ראש לקראת "בילוי בספינת עבדים" במשך 12 שעות – אתם מסתכלים למעלה על המדרגות לסיפון העליון, ומה שמתגלה לעיניכם שם מסתכם במילה אחת:
יווווווווווווווווווווווווווווווווווווואאאאאאאאאאאאאוווווווווווווווווווווווווווווו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
תקשיבו – המרחב בסיפון העליון של הג'מבו זה משהו באמת בלתי נתפס – המושבים ענקיים, נפתחים למיטה, ובינם ובין החלון יש עוד מחיצה של כ-30 ס"מ.
המעבר רחב מאוד – ובכלל – אתם באמת מרגישים שזה מעין "מטוס פרטי".
כמובן שנוספת לזה האווירה של הדיילים והדיילות שפתאום מתייחסים אליכם בצורה "מלכותית" משהו, לארוחות המשודרגות על המפה בשולחן, ובכלל – לאווירה הכללית של הנינוחות הטוטאלית.
ואז זה היכה בי.
כי בתור מי שמעולם לא ביקר במחלקת עסקים, תמיד תהיתי בזלזול מי ה"אהבל" שמוכן לשלם פי 3 רק בשביל מושב-מיטה.
אבל המהות האמיתית של מחלקת העסקים היא מה שזה מאפשר לכם:
נינוחות!
אין יותר מאבקים עם הנוסע מאחורה שדוחף ברכיים כל הזמן, או עם הנוסעת מקדימה שמטה את המושב עד הסוף – מה שגורם למרחב האישי שלכם להפוך לכלום.
הסטרס הזה, של לחפש את הזווית של המושב, או את התנוחה של הגוף שתוכלו לישון בה במצב בלתי אפשרי – פשוט לא קיים.
וזה הופך את כל הטיסה לחוויה אחרת לחלוטין, שלא האמנתם שאפשרית.
ממצב שטיסה זה סבל שאתם רק רוצים שייגמר כבר, למצב שבאמת לא אכפת לכם שיימשך עוד 10 שעות – הרי אתם תמיד יכולים לשטח את המושב ולהתכרבל עוד כמה שעות (כן, גם השמיכות הרבה יותר נעימות…)
ורק התחושה הזו – שווה את התשלום הנוסף. הרגשה שאתם משלמים פי 3-4, אבל מקבלים פי 10.
עד כדי כך – שהחלטתי לשדרג גם בטיסה חזור…
אז לסיכום – ביזנס או לואו קוסט?
לשאלה הזו אני חייב להודות שאין לי תשובה. למען האמת – כנראה שהכנסתי את עצמי למלכוד לא קטן עם העניין הזה…
מצד אחד – להמשיך לטוס כמו משוגע.
ומצד שני – לטוס כמו מלך בביזנס.
אז הפתרון המסתמן הוא כזה:
אם מדובר בטיסה קצרה לאירופה – ברור שלואו קוסט.
ואם מדובר בטיסה ארוכה – אני כבר מתחיל לפתח את השיטה לעקוץ ביזנס במחירים של לואו קוסט 😊
רגע, אבל איך היה בתאילנד?
אה, צודקים, היה גם תאילנד באמצע…
אז בשביל לעשות לכם חשק – הנה כמה תמונות מייצגות.
חופשה נעימה!
